וארשה-העיר,הגטו והמרד

ורשה ,עיר מרכזית בפולין אשר נפלה בידי הנאצים בזמן מלחמת העולם ה-2 בשנת 1939. כתוצאה מהכיבוש המהיר של גרמניה היו היהודים בלתי מוכנים לכך ולא יכלו להיערך לבריחה או הגירה.
באותם ימים ורשה הייתה העיר בעלת אוכלוסיית היהודים הגדולה בעולם ומרכז חשוב של היהדות .
עם הכיבוש היו היהודים מטרה לחטיפות,התעללויות והתנפלויות מצד הגרמנים והפולנים.
במהלכו של חודש אוקטובר 1939 הקימו הגרמנים את ה"יודנראט" שהוא מעין שלטון עצמי של היהודים,אך למעשה ה"יודנראט" היה גוף שתפקידו היה למלא את רצון הגרמנים ביחס אל היהודים ולעסוק בעניינים המנהלתיים של חיי הגטו.
והיהודים כאמור סבלו מן הכיבוש הנאצי מראשיתו ועד סופו.
במהלך חודש נובמבר 1939 פורסמו צווים שבהם הופיעו הגזרות על היהודים .
ב‎12 באוקטובר ‎1940קיבלו כל יהודי ורשה הודעה על הקמת הגטו בעירם ועל כך שכל היהודים צריכים לעבור ולהיכנס אל עבר תחום הגטו.
ב16 בנובמבר 1940 נסגר הגטו כשרכושם של אלפי יהודים נשאר מחוצה לו ויהודים רבים נשארו כמעט חסרי כל בנוסף הגרמנים הקימו חומה שתחמה שטח שהיווה כ 2.4% משטח העיר ורשה ובו אולצו להידחס כ138,000 יהודים .
בכניסה לגטו היה אף שלט שעליו נכתב "אזור נגוע בטיפוס".
בגטו דאגו הנאצים לשמור על תנאי מחייה ברמה נמוכה שהייתה אף בלתי ראויה לבני אדם כל זאת על מנת להעלות את שיעור תמותת היהודים בגטו אחת מההוכחות לכך הן כמויות המזון

הרבות שהוברחו אל תוך שטחו של הגטו כ- 80% מהמזון שהוכנס לגטו הוברח לתוכו.

למרות איסור הגרמנים לניהול אורח חיים יהודי המשיכו היהודים להתפלל,לשחוט בשר באופן כשר,שימוש במקוואות,פתיחת בית כנסת,לימוד יהדות בכיתות לימוד והשאלת ספרים שהיו אסורים לקריאה.
הגירוש הראשון-ב22 ביולי 1942 החל גירוש המוני של יהודים מהגטו אל מחנה ההשמדה "טרבלינקה" בתקופת זמן של כחצי שנה ירד מספר היהודים בגטו לכ - 60 אלף .
גירוש זה נקרא גם בשם "האקציה הגדולה".
מה-31 ביולי ועד ה-14 באוגוסט התרחש השלב השני של גירוש היהודים מהגטו.באוגוסט התפרסם מסמך שאמר שהגירוש ימשך והיהודים שיתייצבו מרצונם יקבלו מזון(ניתן לראות זאת בפוסט התמונות)כמובן שלנוכח ההצעה הכביכול מפתה היו יהודים שהתפתו ואף התייצבו מרצונם החופשי והם כמובן הובלו למחנות ההשמדה .
בין ה-15 באוגוסט לבין ה-6 בספטמבר התרחש השלב השלישי בו הגרמנים הוציאו כל אדם מביתו ללא כל התחשבות במצבו,בתעודות ובמסמכים שהיה ברשותו ושלחו אותו ל"טרבלינקה" וכידוע שם הושמדו מרבית היהודים.
בשלב הסופי היה על היהודים להתרכז במספר רחובות והיהודים עברו סלקציה נוספת ולבסוף נשארו בגטו רק כ-60,000 יהודים שחלקם בעלי תעודות וחלקם יהודים שהתחבאו בבונקרים.
בסה"כ הגירוש הראשון שלח כ- 83% מן היהודים שבגטו אל עבר מחנות ההשמדה. ביום השביעי לגירוש הראשון התכנסו נציגים של תנועות שונות שפעלו בגטו והחליטו על הקמת אי"ל שהוא ארגון יהודי לוחם , אי"ל פעל במקביל לארגון שהוקם ע"י בית"ר

סבתי ביקרה גם בבסיס המטה הראשי שהיה בכיכר מוראנובסקה 7-9 שמה סבתי בעצם למדה על כוחו הרב של האירגון .
סבתי מספרת בספר "מצדה של וארשה" כי בסוף שנת 1942 דיברו "החברה" ביניהם שהאירגון מונה כחמש מאות לוחמים מאורגנים.
בימי הגירוש השני ב18 בינואר 1943 היה המבחן הצבאי הראשון של אי"ל .הציבור היהודי חשב שהאקציה השניה הולכת להיות סופית אך לפי תיעוד הגרמנים נועדה האקציה להיות חלקית בלבד.
מכיוון שהגרמנים החלו את האקציה במפתיע לא עלה בידי אי"ל להתכנס ולהחליט על תגובה מתאימה, רק פלוגת "דרור" ופלוגת ה"שומר הצעיר" היו בעלות נשק פתחו בפעולת תגובה.
פעולת התגובה שלהם הייתה הסתננות לוחמים עם נשק לתוך שיירת יהודים שריכזו הגרמנים ובדרך התנפלו הלוחמים על הגרמנים ופתחו כנגדם באש.
ב19 לינואר 1943 הגרמנים החליטו להמשיך באקציה כשמנגד עומדים נגדם קבוצה של אנשי האצ"י שהגרמנים נתקלו בה ברחוב לשנו 76 , שהייתה בפיקודו של אליהו הלברשטיין שבפקודתו זרק אחד הלוחמים זרק רימון ופצע מספר גרמנים.
וכתוצאה מכך נסוגו הגרמנים.
בגטו כינו זאת כ"מרד הראשון".
הגירוש נפסק לאחר שהגרמנים אספו כ6500 יהודים שבתוכם היו חולים מבית החולים היהודי.
הגרמנים הפסיקו את הגירוש לאחר 3 ימים והוציאו את כוחותיהם במפתיע מן הגטו.
לאחר הגירוש השתלט הארגון הלוחם על החיים בגטו והתחיל בהכנות למרד שבין השאר כללו הוצאה להורג של משתפי פעולה ,בניית בונקרים למסתור,רכישת נשק והתכוננות למרד.

הלוחמים לא ראו בלחימה כדרך הצלה אלא הם ראו זאת כצעד מחאה אחרון שישוגר ליהודים ולעולם כולו, הייתה זו התנגדות גבורה נואשת מצד מעט היהודים שנשארו בגטו.
ב18 לאפריל 1943 סבתי התבקשה ללכת לעמדה שהייתה ברחוב שביינטויארסקה 30 כאשר הגיעה לעמדה ראתה שם סבתי כמות רבה של צעירים וצעירות שהיו לוחמים באירגון ,כמות רבה של כלי נשק ,מדים גרמניים וחומרים אחרים לצורכי מלחמה, לפתע מספרת סבתי נכנס צעיר לעמדה ומוסר הוראה ממטה הארגון לגייס מיד את כל הלוחמים ולהעמידם במצב הכן ולהודיע לתושבים על אקציית החיסול שמתכננים הגרמנים ולהכניסם לכוננות.
ב-19 לאפריל 1943 החליטו הגרמנים על חיסולו הסופי של הגטו, בראש ההתקפה הראשונה עמד פון זאמרן-פראנקנאג שהיה ראש המשטרה וה-S.S בורשה.
לאחר שנתקל בהתנגדות נאלץ לסגת והפיקוד עבר לידי גנרל יירגן שטרופ שהבין כי בהתקפות חזיתיות אינו יכול לשבור את המרד והחליט לחסל את הגטו ע"י הבערתו.
זהו היה המרד הראשון של אוכלוסייה עירונית באירופה הכבושה.
שטרופ החל להבעיר את הגטו מה- 23 לאפריל ובשרפות אלה נהרסו בונקרים ומקומות מחבוא רבים של היהודים.
הגרמנים השליכו אל תוך הבונקרים רימונים והזרימו לתוכם גז על מנת שהיהודים יצאו מתוכם ורוב האנשים שיצאו נרצחו מיד במקום.
סבתי הייתה בין האנשים שירדו אל תוך הבונקרים ,כל היורדים לבונקרים קיבלו מנות של ציאנקאלי הסיבה לכך הייתה כי מחוסר תחמושת הם נאלצים לצמצם את הקרבות ואין אפשרות להחזיק מעל פני השטח בגלל הדליקה שהבעירו הגרמנים בשטח הגטו.

היו קבוצות קטנות של לוחמים יהודיים שהיו בבונקר שהיו מבצעות גיחות על משמרות הגרמנים ונכנסות איתם לקרב.
בונקר זה החזיק מעמד עד ל-10 במאי 1943 באותו יום גילו הגרמנים את הבונקר וכאשר לא נענו האנשים בבונקר לדרישות הגרמנים החלו הגרמנים לזרוק אל תוך הבונקר פצצות עשן וגופרית שאילצו את השוכנים בבונקר לצאת החוצה.
כאשר יצאו מן הגטו נתפסו מיד ע"י הגרמנים חלק מהם נורו וחלק הובלו מיד לאומשלאג-פלאץ ומשם למיידאנק .
ב-8 למאי נפל מטה אי"ל בידי הגרמנים ורבים מן הלוחמים נהרגו.
החל מה-12 במאי היהודים כבר לא הובלו למחנות העבודה אלא הובלו לטרבלינקה בלבד.למרות מאמציו הרבים של גנרל שטרופ עדיין היו יהודים בגטו ולכן הוחלט על יישור שטח הגטו ע"י מילוי כל הבונקרים בעפר ופינוי החורבות,עבודות אלה לא הסתיימו משום שבאוגוסט 1944 פרץ המרד הפולני בורשה.
ב-16 במאי דיווח יורגן שטרופ כי הלחימה הגיעה לסופה.
בורשה נותרו בשלב זה כ-20,000 יהודים שהיו בעלי תעודות מזויפות שחיו כ"ארים" או שהוסתרו מידי הגרמנים ע"י הפולנים.כיום בתוך חורבות הגטו עומדת אנדרטת ארד גדולה לזכר קורבנות הגטו שאת תמונתה ניתן גם כן לראות בפוסט התמונות המפורסם בזה הבלוג.

מקבץ תמונות אודות גטו וארשה

בתמונה הראשונה ניתן לראות את היהודים עם כניסתם אל עבר שטחו של גטו וארשה.

בתמונה זו מוצגת הודעת גירוש ליהודים שעל-פיה כל יהודי שיתנדב מרצונו יקבל מזון

בתמונה זו ניתן לראות את היהודים עם כניעתם לגרמנים לאחר כישלונו של המרד.









בתמונה זו מוצגת אנדרטה לזכר הניספים בגטו וארשה שפוסלה ע"י נדב רפפורו

רקע כללי על סבתי ז'וטה הרטמן

סבתי זוטה נולדה ב5 לאוקטובר 1922 בעיר קלצה שבפולין.

סבתי נקראת כך על שם סבתא של אביה ושם משפחתה של סבתי, כמו של כל יהודי באותה תקופה היה לקוח ממקצוע או מהעיר בה נולד ,שם משפחתה של סבתי לפני נישואיה היה רוטנברג על שם העיר בגרמניה

את לימודיה עשתה סבתי בבית ספר יהודי פרטי מכיוון שהוריה לא רצו שתלך לבית ספר בשבת וזאת משום שחיה סבתי במשפחה דתית מסורתית.

בפולין סבתי חגגה חגים יהודיים ובנוסף להם חגים כמו יום העצמאות הפולני וחגים נוספים אשר

היו קשורים בהיסטוריה הפולנית

בפולין חגגו סבתי ומשפחתה את החגים היהודיים כפי שנהוג,הלכו לבית הכנסת בשבתות וחגגו כל שישי בצורה חגיגית מרשימה ושמרו על הלך חיים יהודי כמה שניתן.

מכיוון שחיה באזור שלא היה מיושב ברובו עם יהודים היו לסבתי חברים רבים אשר אינם היו יהודים.

עם פרוץ המלחמה וכיבושה המתקרב של פולין ע"י גרמניה היתה משפחתה של סבתי בטוחה כי המלחמה תיגמר בקרוב ואף לא תיארה במחשבותיה הנוראיות ביותר כי תוצאותיה יהיו כל כך טראגיות כאשר התחילו השמועות להגיע נאמר למשפחתה של סבתי כי הגרמנים לוקחים את כל הגברים היהודיים למחנות עבודה ולכן נשלח אביה של סבתי(יהודה רוטנברג)לרוסיה בכדי לשהות שם במהלך המלחמה יחד עם גברים נוספים מעיר מגוריה קלצה שבפולין היתה זו הפעם האחרונה בה ראתה סבתי את אביה.

זמן מה לאחר פרוץ המלחמה סבתי ואמה נכנסו לגטו קלצ כמו שאר היהודים שאולצו לעבור לחיות בגטאות השונים וכידוע המצב בגטאות היה קשה היה מחסור רב בכל בתרופות,בביגוד מתאים אוכל ועוד..

בכדי להשיג אוכל למשפחתה ולה בעת שהותם בגטו היה על סבתי להסתכן ולברוח אל מחוץ

לחומותיו של הגטו

באחת הפעמים שיצאה מן הגטו תפסו אותה הגרמנים אך היא הצליחה לברוח מהם לעיר ורשה בעוד שאימה ומשפחתה נשארו בגטו קלצ ויותר לא ראתה אותם.

בורשה שהתה סבתי עם דודתה ועבדה בבית החרושת שבגטו המייצר את המדים לחיילי ארגון ה-

S.S

באחד מימי העבודה פגשה סבתי במכר אשר הכיר לה לראשונה את ארגון המחתרת של תנועת ביתר הידוע בכינויו Z.Z.W

סבתי מיד הצטרפה לארגון והחלה בעיסוקה שהיה בעיקר הברחת נשק אל תוך הגטו נשק שבעתיד שימש את הארגון בשעות המרד ובשעות הלחימה כנגד הצבא הגרמני.

לאחר פרוץ המרד כאשר אזלו לארגון אמצעי הנשק והלחימה ירדו סבתי וחבריה לבונקר שהוכן עבורם מראש ושהו בו במשך4 שבועות עד אשר גילו אותם הגרמנים

כאשר גילו הגרמנים אודות הבונקר פוצצו אותו בפיצוץ זה נהרגו אנשים רבים , היתר ששרדו וביניהם סבתי נשלחו למחנה מיידאנק.

החיים במיידאנק היו על אנושיים מבחינת כל התחומים בין אם בתחום הנפשי ובין אם בתחום בפיזי של הרעב הכבד,תנאי מזג האויר ועוד וגרמו סבל רב לשוהים בו.

באחד הימים שלחו אותם הגרמנים אל מחנה עבודה בסקרזסקו משם הגיעה סבתי לליפציק ושם היא עבדה.

באפריל 1945 כאשר ראו הגרמנים כי עומדים הם בפני התבוסה החלו הם בצעדות המוות השונות אל עבר גרמניה וכך יצאו סבתי וחבריה חסרי כל ובמשקל שלא יעלה על הדעת לבן אדם נורמלי לצעדת המוות עד אשר באו הרוסים ושיחררו אותם מידי הצבא הנאצי

כאשר שוחררו ע"י הרוסים היו חבריה של סבתי וסבתי חסרי כל וסבלו מתת משקל.

במהלך הצעדה לקראת סופה פגשה סבתי בקצין יהודי רוסי שעזר לה וסידר לה נסיעה לפולין בטרנספורט רוסי עם פצועי מלחמה רוסיים שנסעו לפולין על מנת לקבל טיפול רפואי

חברותיה של סבתי וסבתי אף היא היו בטוחות שיש להם קרובים ששרדו את המלחמה, סבתי הייתה אף בטוחה כי אביה שרד ונשאר בחיים מכיוון שבמשך תקופה במלחמה קיבלה ממנו מכתבים אך באוגוסט

1945 נודע לה שאביה נפטר ברוסיה.

עם השחרור חזרו כאמור סבתי וחברותיה לפולין וסבתי כמובן חזרה לעיר הולדתה קלצה שם החלה להבין את גודלו ועוצמתו של האסון הנורא כאשר ראתה כי רוב משפחתה נספתה ונרצחה ע"י הנאצים.

במהלך שהותה בפולין עבדה סבתי בארגון שקיבל אנשים שחזרו לקלצה מרוסיה ומאירופה בכלל

יום אחד נכנסו אל סבתי וחברתה שני חיילים אשר שוחחו בשפה לא מוכרת.סבתי שאלה את חברתה "מי הם?"ואז הצביע אחד החיילים על סבתי ושאל "את האחות של יוסף רוטנברג?".מרוב ההתרגשות התעלפה סבתי ,החייל סיפר לה שאחיה חי בישראל.מיד ששמעה את הבשורה שלחה סבתי לאחיה מכתב צבאי לארץ.

ומאז הם היו הם בקשר טלפוני ומכתבי במשך חמש שנים שבסופם סבתי עלתה ארצה.

לאחר שהות קצרה בפולין החליטה סבתי על מעבר לגרמניה היא עברה באופן בלתי חוקי לגרמניה ושהתה שם במשך 8 חודשים,ולאחר אותם שמונה חודשים בגרמניה נסעה סבתי שוב באופן בלתי חוקי לצרפת שם שהתה במשך ארבע וחצי שנים שבמהלכן התחתנה עם סבי משה הרטמן אותו הכירה כאשר עבדו יחדיו במחנות בפולין בחתונה מצומצמת אצל ראש העיר ואף הולידה את ילדה הראשון והבכור(דודי)יהודה הרטמן ולאחר אותן 4וחצי שנים עלו ארצה סבתי,סבי ודודי.

הקדמה-מדוע בחרתי לעשות את העבודה דווקא על סבתי ז'וטה הרטמן?

בעבודה זו אשר באה כהכנה למסע לפולין בחרתי להציג את סיפורה האישי של סבתי זו'טה הרטמן ,אימו של אבי, בזמן מלחמת העולם ה-2 תוך התמקדות בהשתתפותהש במרד גטו ורשה.
סיפור זה של סבתי הוא לדעתי אחד ממעשי הגבורה הגדולים ביותר ולכן גם בחרתי לחקור אותו במהלך עבודה זו ובמהלך המסע כולו.
התענינותי בסיפור זה החלה בעצם במהלך עבודת השורשים כשראיינתי את סבתי והיא סיפרה לי על החיים בצל השואה ועל השתתפותה במרד כמו כן היא הראתה לי את הספר "מצדה של וארשה" שנכתב ע"י חיים לזר ואותו קיבלה עם הקדשה אישית ממנחם בגין החלטתי שזהו נושא שכדאי לחקור ללמוד ולהעמיק את הידע בו ובכלל לגלות כיצד בכל התופת הזאת ובכלל בכל מה שקרה בגטו היו יכולים סבתי ועוד רבבות אנשים למצוא את האומץ והכוח הנפשי והפיזי כאחד לקום ולהילחם כנגד הנאצים.בעבודה בחרתי להתמקד ולשים דגש על השתתפותה של סבתי במרד גטו ורשה וזאת בעיקר חזרות שבות ושנשנות על המשפט שרבים אומרים אך לדעתי לא מבינים ש"היהודים הלכו כצאן לטבח" או כי "היהודים נתנו את נשמתם" אני חושבת שאין אדם היכול לשפוט אותם במצב בו היו ועובדה ישנה כאן עדות ברורה כי היהודים אכן נלחמו ומרדו בנאצים למרות היותם של הנאצים צבא מאורגן וגדול בעל כוח צבאי רב .
הנושאים אשר עניינו אותי בעיקר במהלך העבודה הם החששות ההכנות וההצלחות של מרד מכיוון שזהו צעד גדול ,חשוב ומשמעותי של היהודים במהלך השואה ביחוד כאשר החיים בגטו וכל דבר צריך להיות מתוכנן היטב בכדי לא להתגלות ע"י הגרמנים וביחוד בצל החיים עצמם ששררו בגטו ששם שרר מאבק יוםיומי קשה לא פחות שהוא מאבק ההישרדות בצל הרעב הכבד,האובדן,המחלות,התנאים התברואתיים ועוד רבים.